.

פרשת ויצא - חס"ה לשבת

מה הקשר בין נשמת האדם ליעקב אבינו? איזה נכסים לא יכל המלך להפקיע מדון יצחק אברבנל? והאם מותר לבעל הבית כשבוצע את הלחם לתת לילדיו בידיים? • חידוש סיפור והלכה לשבת פרשת ויצא

רבי יוסף שמואלי  | יום רביעי ג' כסלו התשפ"ה  |  04.12.2024  |  12:05

חידוש

 וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא (כח, י-יא)

המפרשים מבארים שהנשמה נקראת בשם יעקב "ויצא יעקב מבאר" - כשהעובר יוצא ממעי אמו והנשמה יורדת לעולם הזה, "שבע" - משביעים אותה תהיה צדיק ואל תהיה רשע (נדה דף ל':), "וילך חרנה" - שהוא בא לעולם הזה שכולו חרון אף. "ויפגע במקום" - שהשטן בא כבר משעה שהאדם נולד וכמו שכתוב (בראשית ד' ז') "לפתח חטאת רובץ" ופוגע בו, "וילן שם" - והאדם ישן ולא מתעורר, עד "כי בא השמש" - ששקעה שמשו והפסיד את האדם הזה.

ומה עליו לעשות, "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא" - אבני המקום פירושו התורה, וכמ"ש (דברים כ"ב כ"ד) "אבנים שלימות תבנה וגו' וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת".

ואמרה הגמ' (ברכות דף ה'.) אם יצרו של אדם מתגבר עליו יעסוק בתורה, ואם לא הצליח יקרא קר"ש - שזה היחוד של הקב"ה, ואם לא הצליח יזכור לו את יום המיתה, וזה שאמר "ויקח מאבני המקום" - זה התורה, "וישם מראשותיו" - שאם לא הספיק לו התורה יקרא קר"ש שקוראים על המיטה, ואם לא "וישכב במקום ההוא" - יזכיר לו את השכיבה של האדם דהיינו את יום מותו ואז יתבטל ממנו היצה"ר, וי"א 'יזכור לו יום המיתה' - הכוונה ליום המיתה של היצה"ר שעתיד להשחט ולהכרת מן העולם (סוכה דף נ"ב.), וכשיזכור לו את יום המיתה שלו הוא כבר יחרד (רבנו יהודה מעלם זצוק"ל).

סיפור

"וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (כח, כב)

מסופר על שר האוצר של מלך ספרד הלא הוא הגאון דון יצחק אברבנאל שהיו לו שונאים רבים בחצר המלך, ופעם אחת טענו למלך שהוא שלח את ידו ומעל בכספי אוצר המלוכה, והמלך אשר ידע את צדקותו ויושר לבבו לא האמין להם אך מרוב שאלו הרשעים לחצו עליו הזמינו המלך ללשכתו וביקש ממנו לערוך חשבון מדויק על כל נכסיו שיש לו. לאחר זמן מה חזר ר' יצחק והגיש למלך את הרשימה, המלך עיין בה ועיניו חשכו כי ברשימה לא היה נקוב סכום כי אם עשירית משווי נכסיו האמיתיים, קדרו פניו וביקש הסבר.

פתח ר' יצחק ואמר לו, אדוני המלך ישנה באמתחתי רשימה נוספת ובה כל הנכסים אשר ברשותי אבל הם אינם שלי כי בכל עת יכול אדוני המלך להפקיעם ולהחרימם, הסכום שהמלך ראה ברשימה אשר בידיו אינו אלא סיכום של מעשי הצדקה והחסד שעשיתי, אשר את זה איש לא יכול ליטול ממני כי הם שמורים לי לעתיד לבוא והם נכסי האמיתיים, שמע המלך והוסיף לו אהבה על אהבתו.

הלכה

הלכות בציעת הפת

א. אסור להתעסק בין נטילה להמוציא באיזה עסק, דנמצא בעסקו בו, הרי זה מסיח דעתו מהסעודה. וכן יזהר שלא ידבר בין נטילה לברכת המוציא, אלא תכף בגמר הניגוב יברך המוציא ויבצע. ומכל מקום אם רוצה לצאת ידי חובת ברכת המוציא על ידי ברכת חברו, רשאי להמתין ולשהות עד שיוציאו ידי חובה.

ב. בברכת המוציא תניח שתי ידיך על הפת, ותכוין להשפיע מכל העשר ספירות אל המלכות הנקראת לחם. ותדגיש אות ה' דהמוציא, ובמילת המוציא תגביה שתי ידיך והלחם באמצע.

ג. צריך כל אדם להיזהר לבצוע הפת שמברך עליו המוציא במקום שנאפה יפה.

ד. אין רשאי הבוצע לבצוע אלא עד שיכלה אמן מרוב המסובין. ולא ישיח בין ברכה לאכילה, אלא אחר הברכה והבציעה יאכל מיד ואפילו אמן דקדיש לא יענה, עד שיטעם.

ה. יזהר שלא יזרוק הפרוסה לפני המסובין, אלא יניח לפניהם עד מקום שידו מגעת. ולא יתן הפרוסה ביד המסובין, דאין נותנים ביד אלא לאבל בר מינן. ועל כן יזהר בזה גם בבנים הקטנים שלא יתן הפרוסה בידם, אלא יניח לפניהם והם נוטלים.

ו. מנהג טוב להניח מעט מן פרוסת המוציא ולאכלה בסוף הסעודה קודם מים אחרונים, משום חיבוב מצוה. וזה מועיל מאד לתיקון היסוד, אלא שצריך ליזהר שלא ישכח לאכלה.

מוגש ע"י ראש כולל ישיבת המקובלים "נהר שלום" הרה"ג רבי יוסף שמואלי שליט"א מתוך מאמרי מורנו ורבנו הגאון המקובל רבי בניהו שמואלי שליט"א על פרשת השבוע

בברכת שבת שלום ומבורך!